פסק-דין בתיק עד"י 2485/08

א. כללי

בפתח הדברים, אני מבקש להביע צער על העיכוב במתן פסק הדין, אשר נבע בעיקר מעומס כבד שמוטל על בית משפט זה, בין היתר בשל עיסוק בתיקים רבים של עצורים, אשר לעיתים אין מנוס ממתן עדיפות מסוימת לטיפול בהם.

המשיב 2 אשר יכונה להלן גם עג'ולי, הינו הבעלים של משרד חלפנות גדול ברמאללה (להלן: החברה), והמשיב 1 אשר יכונה להלן גם עמאד, הינו מנהל חשבונות שכיר בחברה האמורה. לפי הנטען בכתבי האישום, המשרד האמור סיפק שירותי בנקאות במשך שנים, החל משנת 2002 ועד למעצרם של השניים במארס 2007, לאגודת "ועדת הצדקה ברמאללה" (להלן: הוועדה), שהינה התאחדות בלתי מותרת. נטען כי המשיב 2 שעמד בראש החברה החזיק בחברתו חשבון קבוע מס' 1499 על שם הוועדה, ובה הוחזקו סכומי כסף ניכרים, במטבע ישראלי ובמטבע זר, כמפורט בכתב האישום שהוגש נגדו, וכי המשיב 1 היה אחראי על החשבון האמור.

נגד המשיבים הוגשו שני כתבי אישום נפרדים: בכתב האישום שהוגש נגד המשיב 2, יוחסו לו 69 עבירות של ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, כאשר פרט האישום הראשון עניינו בהחזקת כספים עבור הוועדה במועדים שונים בהיקף של מאות אלפי שקלים. יתר פרטי האישום עוסקים בהעברת כספים לאגודה או בקבלת כספים ממנה, במועדים שונים, החל מאוקטובר 2002 וכלה בפברואר 2006. נגד המשיב 1 הוגש כתב אישום דומה, שבו יוחסו לו 62 עבירות של ביצוע שירות עבור התאחדות שאינה מותרת, בשל מעורבותו בהעברות כספים ובקבלת כספים בהזדמנויות שונות עבור הוועדה, באמצעות החשבון הנ"ל בחברה שהיה כאמור בטיפולו, החל מאוקטובר 2002 וכלה בנובמבר 2005. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשני התיקים.

ב. החלטת בימ"ש קמא בטענות המקדמיות

בראשיתו של ההליך העלו באי כוחם של המשיבים שורה של טענות מקדמיות, אשר בסופו של דבר נדחו ע"י הרכב השופטים שדן בפרשה בתחילה, בהחלטה מפורטת מאוד של הנשיא, אשר יתר שופטי המותב הסכימו לדעתו. בשל חשיבות הדברים שנדונו באותה החלטה, ראיתי לפרט בקצרה את הטענות, ואת תמצית ההחלטה של בימ"ש קמא.

שתי טענות עיקריות העלו הסנגורים: הטענה האחת היא, כי הוועדה פועלת על פי הדין שחל ברשות הפלסטינית, וכי הצו של המפקד הצבאי אשר הכריז עליה כהתאחדות בלתי מותרת אינו חל בשטחי A, לאחר הסכם הביניים שנחתם בין ישראל והרשות הפלסטינית; הטענה הנוספת היא כי למשיבים עומדת טענה של הגנה מן הצדק, הן בשל השיהוי והזמן הרב שחלף מאז הוכרזה הוועדה כבלתי חוקית בחודש יולי 2002, ועד מעצרם של המשיבים, בחודש מארס 2007 , והן מפני שלדבריהם מניעים זרים עמדו ביסוד ההחלטה לנקוט נגדם בהליכים פליליים, תוך אפליה פסולה בינם ובין אדם אחר, חאלד  עודה שמו, אשר בנסיבות דומות הוחלט להימנע מהגשת כתב אישום נגדו, לאחר שהסכים לחילוט חלק מהכספים שנתפסו ברשותו.

כאמור, בימ"ש קמא דן בהרחבה וביסודיות בטענות המקדמיות, והחליט לדחותן פה אחד. אשר לטענה הראשונה, קבע הנשיא הנכבד קמא כי מפקד כוחות צה"ל באזור מוסמך לקבוע שמעשה מסוים מהווה עבירה גם אם הוא נעשה בשטח A, ולכן ההכרזה של המפקד הצבאי כי הוועדה היא התאחדות שאינה מותרת חלה בכל שטחי יהודה ושומרון, כולל שטח A.

גם הטענה של הגנה מן הצדק נדחתה: לעניין השיהוי, נקבע כי נערכו פעולות שונות במישור המנהלי שהעידו על כוונת הרשויות, וכי חקירה גלויה נפתחה רק בספטמבר 2006, כחצי שנה קודם להגשת כתב האישום, ובנסיבות אלו אין לומר כי היה שיהוי לא סביר. אשר לטענה אודות מניעים זרים, נקבע כי מדובר בהשערה בעלמא של המשיבים, שאין לה תימוכין בראיות, וכי במקביל להליכים נגד המשיבים, ננקטו הליכים דומים גם נגד אחרים, הן במישור הפלילי והן במישור המנהלי, ולכן נדחתה גם טענה זו. כן דחה בימ"ש קמא גם טענת השתק שנטענה, וקבע כי אין לה בסיס בראיות.

ג. ההליך הדיוני בבימ"ש קמא

אחר הדברים האלה, משהודיע בית המשפט על דחיית הטענות המקדמיות, כפרו המשיבים בכתב האישום, ובישיבה שלאחר מכן הסכימה התביעה לתקן את כתב האישום, בכדי שיישמע בפני דן יחיד. ואכן, מיום 11/02/08 החל התיק להישמע בפני כב' השופט סרן (מיל') עזריאל לוי. בישיבה הראשונה שהתנהלה בפניו, מתח השופט קמא ביקורת חריפה על התנהלותה של התביעה, שעיכבה בידה במשך חודשים אחדים תעודת חיסיון שהייתה ברשותה, ואף הטיל עליה הוצאות לטובת הסנגור, בהחלטה שבוטלה לאחר מכן ע"י בית משפט זה (עד"י 1636/08). בכל אופן, באותה ישיבה נשמעה עדותו של עד אחד, ראש ועדת הצדקה ברמאללה, ובהחלטה מאותו יום, ציין השופט כי קיים דיון לא פורמאלי עם הצדדים, וכי על הסנגור להודיע לתביעה ולבית המשפט אם עלה בידו לגבש רשימת עובדות מוסכמות.

בישיבה שלאחר מכן, ביום 18/02/09, מסרו הסנגורים כי הגישו רשימת עובדות מוסכמות, ולאחר הפסקה קצרה, מסרה התביעה כי היא מסכימה לרשימה למעט הסתייגות ביחס למעורבות הרש"פ בניהול הוועדה, ובכפוף להודאת המשיבים בעובדות, וכך אכן היה. הסנגור מסר כי המשיבים מודים "בעצם ביצוע האקט הטכני של קבלת כספים, החלפתם והחזרתם לוועדה בתקופות שונות במועדים ובפירוט שצוין בפרטים השונים בכתב האישום, בכפוף לעובדות המוסכמות" (פרוטוקול מיום 18/02/08, עמ' 1 שורות 43 - 45), ובית המשפט קיבל את רשימת העובדות המוסכמות ס/1, ואימץ את ההסדר הדיוני בין הצדדים.

בישיבה שלאחר מכן, ביום 20/03/08, מסר התובע פרטים על דרך פרסום ההכרזה על הוועדה כבלתי מותרת, והודיע כי לא יביא עדים נוספים. באותו יום נשמעה עדותו של המשיב 2 במסגרת פרשת ההגנה, לאחר שההגנה הגישה 4 מוצגים מטעמה. המשיב 1 בחר שלא להעיד. סמוך לאחר מכן, סיכמו הצדדים את טיעוניהם, ובו ביום, זמן מה לאחר שההגנה השלימה טיעוניה, הודיע השופט קמא כי החליט לזכות את שני המשיבים זיכוי מוחלט מכל אשמה. השופט הנכבד דחה את מתן הנימוקים בכמה ימים, ואף הורה על שחרורם המיידי של שני המשיבים ממעצר ללא תנאים. משבקשה התביעה לעכב את השחרור, הוסיף השופט קמא תנאים של הפקדה כספית לשחרור. הנימוקים להכרעת הדין אכן פורסמו כעבור ימים אחדים.

ד. פסק הדין של בימ"ש קמא

בפתח הדברים מציין השופט הנכבד קמא כי הכוונה הפלילית הנדרשת בעבירות המיוחסות למשיבים היא "פעולה ללא הבנה בתום לב שהפעולות שבוצעו אינן עבור התאחדות בלתי מותרת", ובהמשך הוא מוסיף ומפרט כיצד ניתן ללמוד על תום הלב של המשיבים מתוך העובדות המוסכמות ס/1:

"בקליפת אגוז אציין כי, מרשימת העובדות המוסכמות ס/1, ניתן ללמוד  כי הנאשמים נתנו שירות לוועדה, במהלך עסקים רגיל, כולן פעולות בעלות אופי טכני בלבד (המרת כספים ממטבע למטבע) ללא גיוס כספים או העברת כספים מחו"ל וכיו"ב. עוד עולה כי הועדה היא ארגון צדקה הפועל למען עניים ונזקקים, כי בנקים שעשו פעולות דומות לא נסגרו, לא נחקרו, ואיש מעובדיהם או מנהליהם לא הועמד לדין, וכן כי אלפי אנשים נותנים שירות עבור הועדה מבלי שאיש מהם הועמד לדין עקב כך. עוד הוסכם כי מתן צדקה הוא מצווה דתית והועדה מקבלת תרומות מאלפי אנשים.  עוד נקבע כי הנאשמים תעדו בקפדנות כל פעולה שביצעו בחברה ובכלל זה גם הפעולות עבור הועדה. הפעולות עבור הועדה היו חלק קטן מאוד מפעולות החברה, ופעולות החברה עבור הועדה היו חלק קטן מפעולותיה הכספיות של הועדה (כך גם עולה מעדות ע/ת 1). עוד נקבע (סעיף 27) כי 'ממילא לא יכלו (הנאשמים) לדעת כי במעשיהם הם עוברים עבירה לכאורה על הוראות המפקד הצבאי'.

יתכן וכבר כאן היה מקום לקבוע כי, לאור הסכמה זו של התביעה הצבאית, יש לזכות את הנאשמים מכל אשמה. אולם, כפי שנראה בהמשך, הגנת תום הלב של הנאשמים נתמכת גם בראיות והסכמות נוספות שהובאו בפני בית המשפט" (ההדגשות במקור) .

בהמשך דן בית המשפט בעניין הפרסום של הצו שמכריז על הוועדה כהתאחדות בלתי חוקית, וקובע כי אף שהצו פורסם בקמצ"ם, העובדה שהוא לא פורסם באחת מ-4 הדרכים המופיעות בצו בדבר פרשנות (הוראות נוספות)(מס' 2), קרי: רדיו, הדבקה בבתי משפט, הדבקה אצל המושל / מוכתר, והדבקה בנפה או בעירייה כאשר מדובר על מקום ספציפי, אינה מהווה פרסום כנדרש על פי דין, מפני שפרסום בקמצ"ם הוא אנכרוניסטי, ומדובר בקובץ כמעט מסתורי ולא נגיש כלשונו של השופט קמא.

בית המשפט ציין עוד כי "...הממשל לא פנה לנאשמים בכל דרך שהיא להודיעם כי אסור ליתן שירותים לוועדה. לקביעה זו חשיבות רבה בענייננו, שכן, עג'ולי פנה לכל השלטונות מספר פעמים בכדי לדעת אם ישנה בעיה כלשהיא נגדו ובכל המקרים לא הודע לו על בעיה כלשהי במתן שירות לוועדה..." , כן ציין השופט קמא כי לא הייתה מחלוקת כי הועדה אינה מופיעה ברשימת ההכרזות על התאחדות בלתי מותרת, המפורסמת ע"י המפקח על הבנקים, שהרי רשימה זו, נ/1, התקבלה בהסכמה.

בית משפט קמא הוסיף כי ראה לתת אמון מלא בעדויותיהם של שני עדי התביעה, וכי הרשות הפלסטינית נטלה חלק בניהול הוועדה, הן במינוי בעלי התפקידים בה, והן בהסדרת המשך פעילותה, לאחר ששלטונות הצבא סגרו פעמיים את משרדי הוועדה.

בהמשך הדברים מציין בית המשפט כי גם לעמדת התביעה, מדובר בעבירה שהיסוד הנפשי הנדרש בה הוא ידיעה, וכי המשיבים לא ידעו שהוועדה היא הוכרזה כהתאחדות בלתי מותרת. וכך מסכם השופט קמא את עמדתו:

"העובדות הבאות הן המשמעותיות לענייננו והן התקבלו אם ללא עוררין ואם בעדויות שלפנינו: